Latest posts

Entering our Personal Geula Compassion's Truth Avraham embodied chesed, Yitzchok, gevura, and Yaakov, midas ha’Emes, rachamim. Truth is not merely seeing facts; it’s seeing facts with their full circumstance. Compassion is what that truth feels like in our hearts. When we notice someone’s pain, our compassion can be aroused. But it’s not their power, brilliance, or importance, that arouses our compassion; it’s the victim’s goodness and being undeserving of the pain. And the kinder and more undeserving of harm they are, the more deeply we'll feel it for them. I think this sheds light on the Alter Rebbe's instructions in Iggeres HaTeshuva (CH 7) when he advises beginning tshuvah by arousing abundant compassion upon one's G-dly soul. To do this, he directs us to contemplate how Hashem's light fell from a high place to a very low one. I think us being aware of the pain of Hashem's descent does half the job for us to feel compassion, so the AR adds, " Especially when a thoughtful person meditates on the greatness of the Infinite One, Who permeates all worlds (memale) and encompasses all worlds (sovev)". These modes of light are not just descriptions of greatness. The Alter Rebbe points to contemplate the remaining quality that will awaken compassion. In sovev, Hashem gives us of His infinitude, and with memale, He fills us with life and the joy of all our senses. With this gratuitous kindness upon us, how could He deserve harm? His Goodness is inseparable from His Greatness (and in fact, the word “Kail” indicates both.) Likewise, when we think about details of our neshama, literally "a part of G-d Above," which was gifted to us, then shackled and submitted to follow any of our poor choices, our compassion for her can naturally emerge. It’s not simply from the fact that something exalted has fallen, but that something wholly undeserving of pain which yet provides us with the goodness of life itself, has. Summary: Context informs Truth; compassion is emotional Truth; context thus informs compassion. Meeting our Humanity The Alter Rebbe broadens the focus in the next chapter, instructing a person to "awaken abundant compassion upon himself" (Iggeres HaTeshuvah, ch. 8). This shift is significant. The object of compassion is no longer described only as the G-dly soul, but as the person proper. And how are we able to feel compassion for the rest of our parts? The above principle helps inform us: Context. Our base drives did not author their own nature. We did not choose to be created with self-concern, impulse or the limitations that make temptation powerful. Those inclinations are part of the Divine design of creation. While we are responsible for choices, we didn't create the inner and outer context for them. And so when we want to return, even “a sigh alone is a great tshuva” (Hayom Yom) and can touch Him who put us here. All this more empowers us to have self-compassion. This compassion is not white-washing or enabling bad choices. It is honesty about the whole picture rather than fearful tunnel vision that condemns flaws. Compassion then goes from sentimentality to intellectual integrity. It includes facts of responsibility and facts that excuse. Hashem created both souls, endowed each with their nature, and placed them into the challenge of this world. We synthesize justice and kindness to meet ourselves with truth, which is present on every level. Summary: The animal soul can deserve compassion. This also informs our perception of divine judgment. Hope in Midst of Divine Judgment In Parshas V’eschanan, there’s a promise Hashem makes: “For Hashem your G-d is a merciful G-d; He will not abandon you (‘lo yarpicha’), nor destroy you, nor forget the covenant of your forefathers..." (Devarim 4:31) Rashi says “lo yarpicha” means “He will not loosen His hold on you; He continues holding you with His hands.” A simple question can be asked: The text already lets us know that Hashem is sticking around, so what is Rashi adding? A Dark Cave There is a real difference between an unchanging promise that someone won't leave you vs. an active reality of someone holding onto you to support. If Hashem merely promised ‘not to abandon us,’ there’s an implied chance of a distance in proximity or attention (I’m right here, but I’m on my phone). The Torah could mean He will keep a relationship, but His closeness changes with the hour. Inside a pitch-black cave where you cannot see an inch in front of you, even if another person is there, you can’t see them or feel them. It’s easy to feel completely alone. The darkness makes it seem like you are. But now imagine that person holding your shoulders with both hands. Feeling that pressure is unambiguous. ‘I’m being held.’ Rashi tells us that even when bad things happen, even when we go through exile, and even when God seems totally hidden, Hashem has never even removed His hands from holding us. Summary: Hashem’s attention is constant. Why Two Hands Chesed and gevurah are classically the two hands. When things go well, we experience chesed; when life becomes difficult, we experience gevurah. The thing is that both experiences come from the exact same Hashem (the name indicative of the midas tiferes), The painful experiences are not signs that God has walked away from us. He is holding tighter so that we do not slide completely away from Him. R. Abba Paltiel says, “he gives a poke to wake us, not punish.” (When I first heard this, I'll admit I was cynical and thought it was a nicety. But Rashi’s comment is one of many that communicate this.) So, as the initial part of the pusuk (4:31) says by describing Gd as merciful, ‘lo yarpicha’ further teaches about compassion. When a healthy loving father redirects, he hopes the child will not misunderstand the discomfort he feels from that redirection as an intent to reject and lose faith in his father; Hashem, k'viyachel, does the same. With Rashi's diyuk, we see more clearly that any of our difficulties are purposeful. Summary: Hashem redirects us for our benefit. Two Inner Movements The Alter Rebbe advises (Tanya, CH. 26; Iggeret HaKodesh, Ch 11), that we accept pain, l'a, with joy. This is not advice to resign (i.e “Oh well, I guess I must just suffer."), it’s a blueprint of response that also hints to an ever-present bond. We can help shift our perspective to joy by changing a classic question of ‘Why is this happening to me?’ (When we are in the cave and feel ‘pressure’ from God's hands and see darkness), to ‘Why is it happening for me?’ (I.e. ‘I’m stiff-necked in insisting that He desires a bond with me’ and push to see the goodness.) Making the mental switch can change the despair of being alone to seeing you are connected and being guided in this moment. Then following, The Alter Rebbe offers, I think one of the most novel contributions, that the mental shift doesn't just change how we feel; it can change the actual circumstance. The AR writes that emuna “sweetens the gevuros at their root” and turns the difficulties into revealed good. The Alter Rebbe is thus teaching a contemplative approach to our painful challenges. With the focus and goal of seeing that Hashem is here too, we reach beyond our nature, to think as deeply as we can about our situation and experience the elokus within. Hisbonenus on elokus is an essential part of the picture. Summary: Insisting that Hashem is the one directing me, for my gain, expresses emuna. Sweetening our Concerns To perceive higher perspectives, refining midos alongside learning chassidus go together. Improving our character improves our thoughts, beliefs and understanding One vital aspect of refining midos involves sweetening our fear rooted in self-concern, e.g. “Am I, my family, the Rebbe, the world, going to be ok?” (Any questions we have about having this fear can be answered when we think of speaking in public, getting a medical issue h’v, or sometimes looking at a bank statement). It’s hard to have uninterrupted emunah when we have fearful drives opposing the contemplation. As a cut needs to be cleaned as much as it needs putting on a band-aid, cleaning our fears is its own sugya. We do this not by criticizing or yelling at ourselves to stop, nor by dismissing or denying our fears (which all the above would make a scared person more afraid for being told a valid fear is being ignored). Rather, compassion, patience and curiosity in asking the question of ourselves, “I wonder what that part of me is really afraid of?” can begin resolution. (Fear for self is distinguished from fear of Hashem. The first clouds our intellectual insights and spontaneity, the second enhances. Compassion can soften and assuage our self-concerning fears.) All the above is not just helping us feel better, it comprehensively improves our avoda. When my heart softens, my desire towards good strengthens rather than weakens towards permissiveness. Tshuva deepens and refines midos, then encourages sechel. Summary: Don’t fear fear; it’s manageable with the right approach. Tov Nira V’Nigla Once, The Rebbe was walking into 770 and there were two young girls on opposite sides of the entrance speaking to each other. The Rebbe handed two coins to one of the girls and asked her to share one of the coins with her friend. The girl walked to the other side of the doorway and The Rebbe was then able to go through – without embarrassing anybody. There's no consistent cookie-cutting response to life. Time is a live wire that inspires us to fill it with good solutions. To not miss a beat of life's presentation, we find the right move and keep a positive vibe going, because we ask for revealed good and act to help it happen. We pray for that not because hidden good is not good, but because obscure goodness isn’t the destination, it’s just part of the route. The Alter Rebbe gives us a tool; our Rebbe makes our goal more explicit. Because The Rebbe didn't just want us to become experts at living in adversity. Summary: A Jews spontaneity is divine. Choices The Baal Shem Tov teaches that every moment presents a new avodah. With flexibility, the good choices we make heal our midos and incrementally reveal our soul. In healing our fears, we get to know the nuances of our struggle and choose the dialogue of our self-talks accordingly. Over time, this develops our familiarity to uniquely resolve each fear. So, if your child is struggling in school or you hate a job that isn't bringing in enough money to pay bills, maybe Rashi reminds us of the promise that Hashem's holding us; The Alter Rebbe gives us an approach to respond to that grip and reveal the good hidden within it; and the Rebbe highlights what it’s really all about, and speaks to a fascination we may have with ‘mining the diamonds' of gulus; because now is the right time to come out of the cave. As the Zohar’s promise, 'with this work (pnimius HaTorah), they will leave exile with compassion.' With compassion we will be comforted and maybe we can find it now for ourselves and klal Yisroel, for tov nira v'nigleh, l'olam va’ed.

בס"ד בגדר בשר שנשחט קודם מתן תורה * מתוך דברים שנאמרו בכינוס תורה בימי התשלומין דחג השבועות ה׳תשפ״ו, קינגסטון, ומתוך עיון בסוגיה בעת הכנת שיעור לתלמידי כיתה ב׳, ובזכותם. בטעם המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות כתב בספר גאולת ישראל, שבשעת מתן תורה נצטוו ישראל על השחיטה, ומאחר שניתנה תורה בשבת לא יכלו לשחוט בשר חדש. לפי זה הוכרחו לאכול מאכלי חלב, וזכר לזה נוהגים כן בחג השבועות. עוד מבואר שם, שכליהם נאסרו משום הבשר שהיה מבושל בהם קודם מתן תורה.¹ אמנם בלקו״ש חי״ח מבואר, שאף קודם מתן תורה לא אכלו בני ישראל בשר נחירה, שהרי קיימו את התורה. אלא שהבשר שנשחט קודם מתן תורה נאסר לאחריה, מפני שהשוחטים עדיין לא היו בני זביחה. ומטעם זה לא יכלו להשתמש בכלים שבישלו בהם בשר קודם מתן תורה.² ובשיחת יום ב׳ דחג השבועות תשי״ג דחה רבינו טעם זה, ובפרט את הסברה שבשר שנשחט קודם מתן תורה נעשה לאחריה כנבילה מפני שהשוחט לא היה בר זביחה. רבינו מבאר, שכיוון שבשעת השחיטה קודם מתן תורה היתה זו שחיטה כשרה, חל על הבשר דין בשר שחוטה, ואין השינוי שנתחדש לאחר מתן תורה יכול לעקור ממנו דין זה למפרע.³ והנה, על עצם הביאור שקודם מתן תורה לא היו בני ישראל בני זביחה, לכאורה יש לעיין. שהרי לשיטת רבי עקיבא, שפסק הרמב״ם כמותו, גם לאחר מתן תורה לא נצטוו בני ישראל במדבר על שחיטת חולין, והיה מותר להם בשר נחירה. ואם החסרון בשחיטה שקודם מתן תורה הוא שלא היתה שחיטת מצוה אלא מנהג בעלמא, במה נשתנה מי ששחט בשר חולין במדבר לאחר מתן תורה?⁴ לכאורה יש לבאר זאת בשלושה אופנים: א. לאחר מתן תורה כבר היתה השחיטה בגדר מצוה מן התורה, אלא שבמדבר לא נתחייבו לשחוט בשר חולין, מפני שהותר להם בשר נחירה. נמצא, שהפטור לא הפקיע מהם את עצם השייכות למצוות שחיטה, ולכן היו בני זביחה. מה שאין כן קודם מתן תורה, שאז עדיין לא היתה בעולם מצות שחיטה בתורת ציווי, ושחיטתם היתה רק מפני שקיימו את התורה קודם שניתנה. ב. גם במדבר היתה שחיטה של מצוה בבשר שלמים. ואף שלא היתה מצוה לשחוט בשר תאוה, מכל מקום, מי ששחט בהמה לשם שלמים קיים בכך מצות שחיטה, וממילא היה בגדר בר זביחה. לפי זה יש לומר שהבשר שנשחט במדבר בתורת שחיטה היה בשר שלמים, וכמ"ש הרמב"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים. ושחיטתו היתה שחיטה של מצוה, מה שאין כן הבשר שנשחט קודם מתן תורה, שנשחט על ידי מי שעדיין לא נצטווה במצות שחיטה. ג. רעק"א מבאר שלאחר מתן תורה היתה הנחירה עצמה דרך הכשרתו של הבשר שהותרה על פי תורה. וממילא, לבשר שנחרוהו כדין היה דין בשר המותר על פי תורה, בדוגמת בשר שחוטה. מה שאין כן קודם מתן תורה, שמצד דיני התורה שלאחר מתן תורה היה לכל הבשר דין נבילה, ואפילו אם נשחט כהלכה, שהרי נשחט על ידי מי שאינו בר זביחה. אמנם, לכאורה יש להקשות על דברי רבינו בשיחת תשי״ג מסוגיית הגמרא בחולין. הגמרא מסתפקת באברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ, אף שבשעת נחירתם היו מותרים. ופירש רש״י, שהספק הוא אם ההיתר שהיה להם בשעת הנחירה מועיל גם לאחר שנאסרה הנחירה. ולדברי רעק״א, שהנחירה לפני הכניסה לארץ מוציאה את הבשר מדין נבילה, מתחזקת השאלה עוד יותר: הרי הבשר לא היה בגדר נבילה, ואף על פי כן יש מקום לומר שייאסר לאחר שנשתנה הדין.⁵ וגם מדברי הרא״ש בסוגיה עולה, שיש לספק זה נפקא מינה אף במקום שנתחדש איסור על דבר שהיה כבר ביד האדם. וז״ל הרא״ש: ״כגון שרוצים בי״ד לאסור דבר א׳ . . . אם אסור מה שיש לו מאותו המין״. היינו, שאם נתחדש איסור על מין מסוים, יש לדון אם האיסור חל גם על מה שכבר היה ביד האדם קודם שנתחדש האיסור. נמצא, שלפי צד אחד בסוגייתנו יכול דין שנתחדש לאחר מכן לאסור דבר שהיה מותר קודם לכן. וכן פסק הרמ״א להלכה, יו״ד סי׳ רי״ח ס״ב, וז״ל: ״וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן״." ⁶ ולכאורה, לפי זה יש מקום להבין שגם בנדון דמתן תורה נאסר הבשר שנשחט קודם מתן תורה, אף שבשעת שחיטתו היתה זו שחיטה כשרה. ואם כן, מהו יסוד דברי רבינו שכיון ש״כבר חל עליו דין בשר שחוטה״, א"א שישתנה דינו? אמנם, נראה שפשוט שאין כוונת רבינו לומר שכל איסורי תורה שהיו מותרים קודם מתן תורה נשארים מותרים אף לאחר מתן תורה.⁷ אלא נראה דשיש לחלק בין חלות איסור חדש על חפץ מכאן ולהבא, לבין שינוי למפרע בגדרו של המעשה שנעשה בו או של האדם שעשה אותו. באברי בשר נחירה אין צורך לומר שהנחירה שנעשתה במדבר נעשתה למפרע למעשה פסול. מעשה הנחירה ומציאותו נשארים כפי שהיו, אלא שהספק הוא אם האיסור שנתחדש בכניסה לארץ חל גם על בשר זה. מה שאין כן בבשר שנשחט קודם מתן תורה, הטענה שהוא נאסר מפני שהשוחט לא היה בר זביחה מחייבת לומר שמעמדו של השוחט לאחר מתן תורה משנה למפרע את מעמדו בשעת השחיטה. ועל זה מבאר רבינו, שכיוון שבשעת השחיטה היתה זו שחיטה כשרה וחל על הבשר דין בשר שחוטה, אין לומר שלאחר מתן תורה נעשה השוחט כאילו לא היה בר זביחה בשעת השחיטה. וזהו גם החילוק שמבאר רבינו בדמיונו לדין עדות. דנים את כשרותו של המעשה לפי גדרו בשעת עשייתו, ואין מה שנסתעף לאחר מכן משנה אותו למפרע. ודאי שדין חדש יכול לחול על דבר שכבר היה קיים, אך אין זה משנה למפרע את הגדר והמציאות שנקבעו בשעת המעשה. וכבר כתב הנודע ביהודה, שהספק באברי בשר נחירה אינו ראיה לשאר איסורי התורה, מפני שאיסור בשר נחירה לא חל מיד אלא רק לאחר הכניסה לארץ. ולפי זה אין מסוגיית אברי בשר נחירה ראיה לכך ששחיטה שהיתה כשרה בשעתה יכולה להיפסל למפרע. הסוגיה עוסקת בשאלה אם איסור חדש חל על חפץ קיים, ואילו דברי רבינו עוסקים בשלילת שינוי למפרע בגדר השוחט ובגדר השחיטה. ¹ ספר גאולת ישראל, בטעם אכילת מאכלי חלב בשבועות, וז״ל: ” … והנה קודם מ״ת היו ישראל מותרין בבשר נחירה, אבל כשניתנה תורה נאסרו בבשר נחירה כי נצטוו על מצות שחיטה … נמצא, כאשר בא יום ש״ק זה שקבלו בו בנ״י את התורה, אז כאשר קבלו את התורה פתאום נטרפו להם כל המאכלים שהכינו מער״ש, וגם כל הכלים שהיו להם מקדם כי היה בהם איסור בשר נחירה כי נצטוו על מצות שחיטה בשעת קבלת התורה ונאסר להם הכל. ולשחוט מחדש לא היה אפשר תיכף, כי אסור בשבת ונמצא אלא מה היו אוכלין בשבת זה, ע״כ בהכרח היו מוכרחין לאכול אז מאכלי חלב, וע״כ אנו נוהגין ג״כ לאכול מאכלי חלב בחג השבועות שהוא זמן ממתן תורתינו הקדושה והוא זכר למ״ת כנ״ל. והבין.” עכ״ל. ² לקו״ש חי״ח עמ׳ 365 ואילך, ובהערה 28. וראה גם אג״ק ח״כ עמ׳ רכ״ט. וכן כתוב בשער יששכר. ³ תו״מ ח״ח עמ׳ 210, וז״ל: “לכאורה הי׳ אפשר לומר שלאחרי מ״ת לא היו יכולים לאכול בשר ששחטו לפני מ״ת, דכיון שלפני מ״ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ״ת תהיה לאחר מ״ת כמו בשר שנשחט ע״י עכו״ם ששחיטתו נבילה, לפי שאינו בר זביחה. אבל באמת אי אפשר לומר כן, דכיון שלפני מ״ת היתה זו שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה, ובמילא, גם לאחרי מ״ת (שאז לא מהני שחיטה של זה שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מ״ת) שכבר חל עליו דין בשר שחוטה. ויש להביא דוגמא לדבר ממ״ש הצ״צ במאמר עדות (שכתבה בחיי אדמו״ר הזקן וכנראה היתה למראה עיניו) בנוגע להדעות שעדי גיטין וקידושין אין צריכים חקירה ודרישה כמו בדיני נפשות, אע״פ שאח״כ יבוא לדיני נפשות ממש", דכיון שעכשיו אין כאן דיני נפשות אין זה כדיני נפשות ממש, וכפי שמבאר בא' מתשובותיו, שאין אנו דנין הדבר אלא לפי מה שהוא עתה, ולא לפי מה שיהא נמשך ממנו א״כ כיון שבכאן הדין נותן כך, הנה כך הדין פסוק ע״פ תורה, יומשך מזה מה שיומשך.” עכ״ל. ובהמשך דבריו: “ומזה מובן גם בנדו״ד - שבשר שנשחט לפני מ״ת תהיה לעולם בשר שחוט … ואין אנו מתחשבים בהסתעפות הדבר לאחרי מ״ת שאז אין זו שחיטה של בר זביחה.” עכ״ל. ⁴ רמב״ם הלכות שחיטה פ״ד הי״ז: “כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים … אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.” ⁵ חולין יז, א: “בעי רבי ירמיה: אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו?” ופירש רש״י: “מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא”. וראה דברי רבינו עקיבא איגר על חולין יז, א, שמוכיח שהנחירה במדבר הוציאה את הבשר מדין נבילה, וז״ל: “הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר, דהרי כתיב ׳לא תאכלו נבילה׳. ותדע, שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה, אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה, רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה.” ⁶ ראה פסקי הרא״ש חולין פ״א, בסוגיא דחולין יז, א, וכן רמ״א יו״ד סי׳ רי״ח ס״ב. ויש להעיר שהרא"ש אינו מפרש כרעק״א. מכל מקום, אף לדבריו עולה מן הסוגיה שאיסור שנתחדש עשוי לעורר שאלה גם בנוגע לדבר שהיה ביד האדם קודם לכן. ועיין ט״ז שם, שחולק על פסק הרמ״א. ואולי יש לומר שלדעתו, מאחר שהסוגיה נשארה בתיקו והנידון הוא באיסור דרבנן, יש להקל, ואין לאסור מה שהיה בידם קודם לכן. אמנם משמעות דברי רבינו היא שטעמו אחר, שהרי מדמה את הדבר לדיני עדות ולדברי הצמח צדק, ומבאר שהטעם הוא מפני שדנים את הדבר כפי גדרו בשעתו, ולא לפי מה שיסתעף ממנו לאחר זמן. ⁷ ראה שו״ת נודע ביהודה מהדורא תניינא, יו״ד סי׳ ס״ד, וז״ל: “לא מיבעי לי׳ רק באיברי בשר נחירה דבשעה שנצטוו לא נאסרו בהם מיד רק לאחר זמן, משא״כ בדבר שנאסר מיד ודאי נאסר גם מה שהיה בידם מכבר ולכך לא מבע״ל בכל איסורים שנאסרו בשעת מתן תורה אם נאסרו במה שהיה בידם מקודם.”

בס"ד כ"ג תמוז תשפ"ו אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. תענית פרק ד' משנה ח'. לא פחות מארבע עשרה פעמים עשה הרבי סיום על מסכת תענית בהתוועדות חמישה עשר באב. הרבי אמר את דברי הרבי ממונקאטש בספרו שער יששכר. חמשה עשר באב בגיאמטרי' 928 כידוע מנהג ישראל שמחמשה עשר באב ואילך מברכים איש את רעהו בברכת כתיבה וחתימה טובה. כל זה אפשר למצוא בספר השיחות תנש"א חלק ב' עמוד 770. הקשר בין חמשה עשר באב והשנה החדשה מרומז בפרשת נצבים שקוראים אותה תמיד לפני יום הדין. אתם נצבים היום אומר הזוהר הקדוש היום פירושו יומא אריכתא היום הארוך-ראש השנה. והפסוק מסיים מחוטב עציך עד שואב מימיך. כידוע אחד הדברים הנוגעים לחמשה עשר באב. זהו סוף זמן בדיקת העצים שהוכנו להשתמש בהם על המזבח בשביל הקרבנות. זאת אומרת שבמחמשה עשר באב היא ההתחלה לשנה החדשה על ידי הכנת העצים לבית המקדש לקרבנות של השנה. לכן הפסוק אומר מחוטב עציך. ועד מתי ההכנה לשנה החדשה לוקחת ? עד שואב מימיך עד סוף החגים, בהושענה רבה סוף חג הסוכות נידונים על המים כמו שהמשנה אומרת לנו במסכת ראש השנה פרק א' משנה ב' ובחג נידונין על המים כמו שכותב התפארת ישראל אם יהיו גשמי שנה כראוי או לא. נוסף על בדיקת העצים שחל בט"ו באב הדבר הראשון שקרה בט"ו באב כלו מתי מדבר בשנה האחרונה במדבר. גם כן התבטלו שתי גזירות בקשר להגבלת הנישואין בין השבטים בט"ו באב. המשמרות שהועמדו בדרך לירושלים על ידי ירבעם בן נבט מלך ישראל בוטלו על ידי הושע בן אלה המלך האחרון של מלכי ישראל. הדבר האחרון שקרה בט"ו באב הרוגי ביתר הובאו לקבורה בט"ו באב. לסיכום מחמשה עשר באב עד הושענא רבה מקבלים את הכח הנחוץ בגשמיות וברוחניות לשנת תשפ"ז הבאה עלינו לטובה ולברכה.

הרב גדלי' אבערלאנדער מרא דאתרא בענין להתפלל נגד ילדה למעלה מגיל ג' שנים נגד שוק מגולה כ"ט תשרי תשפ"ה לפ"ק כבוד ידידי וידיד ה' הרה"ח תמים במעלות אי"א בעיר החסידי קינגסטון פנסילבניה שלום וכט"ס בנידון השאלה האם יש ענין להקפיד שילדות קטנות למעלה מגיל ג' שנים לא ילכו בלי גרביים בכלל ופרט כשהם באים לבית הכנסת של הגברים, או שזהו תלוי במנהג המקום? תשובה = בודאי שיש ענין ולא רק ענין אלא גם חיוב ע"פ ההלכה להקפיד שלא תלכו בנות קטנות למעלה מגיל ג' שנים בגילוי בשר אלא בכיסוי מלא, ואסור לה ללכת בלי גרביים, וכל-שכן שיש להקפיד ע"ז כשהיא נכנסת לבית הכנסת של גברים, שהרי יש איסור אמירת דברים שבקדושה נגד ערוה, וחשש ברכה לבטלה, ואין זה תלוי במנהג כלל, ואבאר. גילוי בשר אסור מן התורה הנה גילוי חלק מהגוף בנשים הוא איסור דאורייתא ובכלל דת משה, וכפי שמבואר בספר מלבושי נשים (להגאון ר"ב זילבער זצ"ל. ריש פרק ב) שכתב דמבואר בגמ' סוטה (ח, א) דמדכתיב אצל סוטה 'ופרע ראש האשה', ולא כתיב בקיצור 'ופרע את ראשה, לומדים דקורעין גם בגדיה עד לבה, ודרשה גמורה היא כמבואר בגמרא וברמב"ם. ולפי"ז נראה דכמו דלומדים מ'ופרע את ראש' שאסורה בעלמא מן התורה לגלות שערותיה, כמו כן יש ללמוד מהדרשה של 'האשה', שאסורה בעלמא לגלות את גופה מן התורה והוא איסור עצמי, מלבד מה שגורמת להכשיל את אחרים. וכמו דלענין שערות אמרינן בעלמא שם אין דרכן של בנות ישראל לילך בגילוי ראש בשוק, כ"ש בגילוי הגוף ממש, עיי"ש. היוצאת בגילוי בשר תצא בלא כתובה בשו"ע (אהע"ז סי' קטו ס"א) "אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעושר, או אחד מכל האיסורים, או ששימשתו נדה, ונודע לו אחר כך...". ובסעיף ד: "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחות, או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך)... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה: הגה - ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"ג". ולכאורה צ"ע, למה מביא השו"ע רק מי שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם שעוברת בדת יהודית, ואינו מביא כלל הדין שמי שהולכת בגילוי בשר שהיא עוברת בדת משה. י"ל עפ"י מה שמבאר בשו"ת בית יצחק (שמעלקיש, או"ח סי' יד סק"ב. וכ"כ גם בשו"ת אמרי שפר סי' פ) זה שהשו"ע לא מביא כלל הדין בסעיף א' שמי שהולכת בפרוע ראש בשוק עוברת בדת משה, ורק מביא הדין דאשה שיוצאת בשוק בשערה המכוסה במטפחות אבל אין עליה רדיד ככל הנשים עוברת בדת יהודית, והוא מתרץ "ואולי כיון שאין נפק"מ לדינא [משום דבכל אופן יוצאת בלא כתובה], לא דקדקו וסמכו על הדיוק, מדנקט שערה מכוסה במטפחת דמשמע דזולת זה מגולה לגמרי הו"ל דת משה". כלומר, כיון דכותב בסעיף ד' דאפילו מי שמכסה שערה אלא שאינה מכוסה היטב כדרך הצניעות שנהגו בנות ישראל עוברת בדת יהודית ויוצאת בלא כתובה. א"כ פשוט דכ"ש במגולה ראש ממש, ולא הי' מן הצורך לפרשו להדיא. ובזה אפשר לבאר גם מה שהשו"ע לא מביא הדין שמי שהולכת בלבוש בלתי צנוע שאינו מכסה את זרועותיה שהיא עוברת על דת משה, מכיון שהוא מביא בסעיף ד' שמי שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, דהיינו אשה ההולכת בלבוש צנוע לגמרי אלא שמגלה בשעת טויה את זרועותיה ע"י שמקפלת את שרווליה באופן שמתגלה זרועותיה בשעת מלאכה, ולא שמגלה בכוונה, [ולכן לא די בפעם אחת שתיקרא עוברת על דת, אלא ברגילה בכך, כפסק הרמ"א], לכן אין צריך להביא את הדין שמי שהולכת בגילוי זרוע ממש ע"י לבוש בלתי צנוע דהוי בכלל דת משה ויוצאת בלא כתובה, דאנו יודעים זאת במכל שכן מטויה בשוק דעוברת על דת יהודית ובכל זאת יוצאת בלא כתובה. ומזה לומדים לשאר מקומות בגוף החייבים להיות מכוסים [להוציא הפנים, הידים והצוואר שמותר להיות מגולה], שהמגלה אותם הרי היא עוברת על דת משה שהוא דאורייתא. [חוץ מהקנה שביד ופרסות הרגל שהוא משום דת יהודית]. וכן מבואר דגילוי בשר הוי דאורייתא בשו"ת משפט צדק (ח"ג סי' ג), ביערות דבש (ח"א דרוש ו) ובשו"ת עדות ביהוסף (אב"ד טעלז ח"א סי' כט ענף ה, הובאו כ"ז בס' כבודה בת מלך, לידידי הגר"מ ווינער, עמ' פ). וכן העלה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' סז). השוק חמורה משאר מקומות איתא בגמ' ברכות (כד, א) "אמר רב חסדא, שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעי' מז, ב) 'גלי שוק עברי נהרות', וכתיב (שם ג) 'תגל ערותך וגם תראה חרפתך'. ופירש"י, דשוק הוי ערוה הן לענין איסור הסתכלות, שהרי אין גילוי השוק כגילוי הפנים, וצריכה האשה להזהר בגילוי שוקה. וגם האיש יש לו להעצים עיניו שלא יראה גילוי השוק שנאמר (ישעי' לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע (פסקי ריא"ז ברכות פ"ג ה"ג). והן לענין איסור אמירת דברים שבקדושה כנגד שוקה. והיינו, דהנה מהטעמים באיסור גילוי בשר באשה מבואר, א) שלא להכשיל את בני אדם באמירת ד"ת ותפלה באיסור. ב) שלא להכשילם באיסור הסתכלות. ובשניהם איכא חומרה מיוחדת בשוק, לענין אמירת דברים שבקדושה כנגדה, דאפילו נגד פחות מטפח השוק אסור (ב"ח סי' עה), ואפי' נגד אשתו אסור (ט"ז שם סק"א. שהרי נגד אשתו יש שס"ל דמותר פחות מטפח). ולענין הסתכלות, דאפילו הסתכלות שלא בכוונה ליהנות אסור בשוק. מה נקרא שוק במשנה חולין (קלד, ב) "איזהו הזרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד... וכנגדו ברגל שוק [האמור בשלמים (ויקרא ז) נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך. רש"י]. ר' יהודה אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל [היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי. רש"י]". ובשו"ע (יו"ד סי' נה דיני טריפות ברגל ס"א): "שלשה פרקים יש ברגל התחתון, והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה, ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק, וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית". והיינו לגבי בהמה השוק הוא שני פרקים, פרק האמצעי הנקרא שוק, והפרק העליון הנקרא קולית, . ושניהם צריכים ליתן לכהן לדעת הת"ק. ולדעת רבי יהודה צריכים ליתן רק פרק האמצעי דרק הוא נקרא שוק. ומה הוא השוק לגבי אדם? הפמ"ג (מש"ז סי' עה סק"א) מדמה שוק דאדם דומיא דשוק בבהמה, וכיון שמבואר לגבי דין דחזה ושוק שהוא מן הברך ולמעלה, ה"ה באדם רק מן הברך ולמעלה הוא השוק. ומסיים "אפשר אין חשש". וכ"כ גם בתשובותיו שו"ת מגידות (סי' כו). והובא משמו במשנ"ב (סי' עה סק"ה). אולם דעת רובו ככולו של הראשונים והאחרונים, ששוק של אדם אינו דומה לשוק של בהמה, וכמש"כ התוס' (מנחות לז, א ד"ה קבורת) לגבי הנחת תפילין, שרצו להוכיח שהזרוע באדם אינו אלא למעלה מן המרפק, מזרוע דבהמה שהוא מן הארכובה ולמעלה כדאיתא במשנה. ודחו זאת "ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות". ולדעתם באדם שוק היינו מהקרסליים [קנעכי"ל] עד הברכיים [קני"א], (כ"ה בשו"ת צמח צדק אהע"ז סי' עד-עה, שו"ת דברי נחמי' אהע"ז סי' ג, שו"ת מהר"י שטייף סי' מג, שו"ת שבט הלוי ח"א סי' א, שו"ת אז נדברו ח"ב סי' נח ובח"ז סי' פג, לקט הקמח החדש סי' עה סקי"ב, שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' יד). וראה בשו"ת אז נדברו (ח"ב עמ ה) במכתב החזו"א שהמחבר כתב אל החזו"א כמה ראיות לענין שוק באשה ערוה דשוק מתחיל מפרסות הרגלים ולא מהארכובה ודלא כהפמ"ג. והשיב לו החזו"א ע"ז שמסכים עמו וז"ל בפירוש שוק כתוב גם אצלי כן. דעת שו"ע אדה"ז ועיקר לדידן הוא דעת אדה"ז שו"ע הרב (סי' עה ס"א) שס"ל דלא כהפמ"ג שלאחר שכתב "אבל פניה וידיה שדרכן להיות מגולים מותר לקרות כנגדן שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור", הוא כותב "אבל כנגד שוקה אסור, אע"פ שהשוק אינו מקום צנוע באיש שדרכו להיות מגולה (במקומות שהולכין בלא אנפלאות) כיון שהוא מקום צנוע באשה ערוה היא". והרי מקום לבישת אנפלאות (זאקי"ן) הוא בחלק התחתון של הרגל. וכ"כ להדיא בדעת רבינו בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נח), שערי הלכה (סלונים. סי' שפז). וכן מבואר בדברי אדה"ז (יו"ד סי' קצ סקכ"ד) על מש"כ השו"ע (סי"א) דכתם הנמצא על עקבה טמאה: "אע"פ שלמעלה מעקבה בכל אורך שוקה כנגד העקב טהורה, כדלקמן, בעקבה טמאה". הרי ששוק הוא מיד למעלה מעקבה שהיא פיסת הרגלים. ובאמת שגם הפמ"ג בספרו 'סדר חליצה' (בכת"י. הובא בהערות מגד יהודה לשו"ת מגידות סי' כד) חזר בו וסובר ששוק של אדם שונה לשוק של בהמה. לא שייך בזה מנהג ובשו"ת צמח צדק (אהע"ז סי' קלט אות א) כתב בנוגע גילוי מקצת שערות שרגילים לצאת מחוץ לצמתן הוא כותב: "א"ו לא שייך בזה מנהג להקל ח"ו, דכיון דשער באשה ערוה כמו שוק באשה ערוה, ולהאליה רבא חמור משוק, הנאמר שאם ינהגו לגלות שוקן בימי הקיץ זמן החום יהיה מותר שהרי נהגו כן ישתקע הדבר ולא יאמר דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג. ומנהג כזה הוא אותיות גהינם כמ"ש כה"ג בשל"ה". ורק חלק התחתון של הרגל מהעקב ולמטה דהיינו כפות הרגליים תלוי במנהג אם הוא מקום מכוסה או לא. וכן ביד, הזרוע שהוא מלמעלה של כף היד עד המרפק ולא עד בכלל - תלוי במנהג. אמירת דבר שבקדושה נגד הערוה כתוב בתורה (דברים כג, יד-טו) ושבת וכסית את צאתך, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', ולמדו חכמים שבכל מקום שה' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה, צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא יראה ה' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו. ואיסור זה הוא מן התורה. והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר ה' שוכן בהם בקרבנו, שהם ראשו ולבו של אדם הקורא או מתפלל, צריך ג"כ שלא יהיו רואים את הערוה, דהיינו שלא יהיה עם הערוה תחת מכסה אחד בלי הפסק וחציצה ביניהם. וראה בזה בשו"ע הרב (או"ח סי' עד). אמירת דבר שבקדושה נגד השוק בשו"ע הרב (סי' עה ס"א) כותב רבינו: "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות, ערוה היא אפילו היא אשתו, מפני שמביא לידי הרהור כשמסתכל בו. ולכן אסור לקרות ולהתפלל כנגדו (כמו כנגד ערוה ממש עד שיחזור פניו לצד אחר). ויש מתירין אם אינו מסתכל בו אפילו רואה אותו בהעברה בעלמא כיון שאינו ערוה אלא משום שמביא לידי הרהור ואין לחוש להרהור אלא כשמסתכל בו ולא בראיה בעלמא וכל שכן אם מעצים עיניו ואינו רואהו כלל שמותר ואין צריך להחזיר פניו (ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר)". אח"כ ממשיך וכותב: "אבל כנגד שוקה אסור, אע"פ שהשוק אינו מקום צנוע באיש שדרכו להיות מגולה (במקומות שהולכין בלא אנפלאות), כיון שהוא מקום צנוע באשה ערוה היא. וי"א שאפילו פחות מטפח שמגולה בשוקה ערוה היא אפילו באשתו, ונכון לחוש לדבריהם". מאיזה גיל מתחיל האיסור כתב בס' שלחן שלמה (על קישו"ע סי' עה ס"א. והמשנ"ב מביא זאת להלכה בביאור הלכה ריש סי' עה) כתב "פשוט דאסור אפי' בפנויה ובתולה אם היא בת ג' שנה שראוי' לביאה, ובבתו אם היא פנוי' ובתול' מותר עד שתהי' בת י"א שנה שלמים כפי שנתבאר בסי' ע"ג". וכן כתב באשל אברהם (בוטשאטש, מה"ת או"ח סי' עה ס"ד) דאף שיש קס"ד שאולי כשם שיש להקל לברך כנגד ערות קטן הנימול, כן יש להקל לגבי טפח מגולה בקטנה גם ביתרה על שלש שנים, אע"פ שראויה לביאה, כיון שאין דרכה להנשא. אבל למעשה כיון דאמרו חז"ל שיש בה נישואין כשהיא בת ג' שנים אין להקל בטפח מגולה אלא בפחותה משלש שנים. וכן העלה בבן איש חי (שנה ראשונה פ' בא סעיף ח) "ובחסד לאלפים ז"ל נסתפק אם גם בקטנה יש לחוש לטפח מגולה במקום שדרך לכסות, ע"ש. ובספרי הקטן מקבציאל כתבתי דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר. ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם, אף על פי שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם". וראה גם בשו"ת דעת סופר (או"ח סי' יא) שכתב "ועתה בא הפורץ בקטנות החל שהתחילו איזה בעה"ב להלביש את בנותיהם הקטנות בבתי שוקים קצרות מגולות טפח, וזרועות מגולות טפח, ומקלם הגיד להם שבקטנות אין קפידא בזה, והדר"ג שי' צווח ככרוכיא ע"ז כחכם עיניו בראשו להיות חכם הרואה את הנולד, כי במשך הזמן יעלה הפרץ גם על הגדולות, וכי נתת דבריך לשיעורין קטן וגדול שם יהא ח"ו, חוץ מזה גם בקטנות מג' שנים ואילך יש איסור, ומאד צדקו דבריו בזה, בודאי החיוב להרים כשופר קולו ע"ד זה שלא יפשה המספחת בעור יהי' נדמה להם כהיתר למו, למחות באין הפוגות, כי מלבד החיוב לחנך הקטנות בדרכי הצניעות שלא להרגילם ח"ו בבגדי פרצות, כי אם יגדלו בקושי ילמדם, וכטעמא דתה"ד בקטן שאסור לספוי' בידים כדי שלא להרגילו, שייך אף בקטנות ביותר מג' שנים טפח מגולה ערוה. וכן מצאתי בביאור הלכה עיין משנ"ב או"ח סי' עה, גם ידי תכון עם כה"ג שי' ויישר כוחו וחילו לבטל המנהג הרע הזה שהתחיל להתפרץ". דעת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש בליקוטי שיחות (חלק יח עמ' 448) נדפס מענת הרבי: "עפ"י שו"ע מבת ג' ויום א' כבר צריכה להתנהג בצניעות, וק"ו לבת עשר ויותר. אבל שלא להכביד עול ולדבר בדרכי נועם". וראה גם שיחת ש"פ תרומה תשמ"א (עמ' לד) "און אין דער תמונה פון דער מיידעלך - אז די בגדים זאלן זיין כדבעי, בתכלית הצניעות - די ארבל זאלן זיין כדבעי, שרוולים ארוכים וכו', וואס דער ענין הצניעות לדעת רוב הפוסקים הויבט זיך אן פון בת ג' ויום אחד". [הוספה לאחר זמן: זה עתה י"ל קונטרס התוועדויות לש"פ קרח ובסוף נדפס מענה מצילום כתי"ק כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש על גליון מכתבן של המדריכות הראשיות למחנה גן-ישראל בדטרויט ששאלו לדעת מה יהיה נושא המרכזי שעלינו להדגיש במשך חדשי הקיץ. וע"ז ענה "כמופת הייתי לרבים גו', ובפרט בהנוגע לצניעות (שנוגע מבת ג' שנים ויום א')".] וזה בא להוציא מדעת החזו"א (או"ח סי' טז אות ח) דקטנה ביותר אין בה משום ערוה. אולם להעיר שבספר אגרות וכתבים (ח"א עמ' שא, הוראות והנהגות אות יז) מבואר דהחזו"א אמר זאת רק לענין קרי"ש, "אבל לענין להלבישה בגדי צניעות, העיד א' ששאל ממרן ואמר לו: שבת ג' שנים צריך להלבישה בגרבים משום צניעות". ואסיים בדברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש בספר השיחות (תשנ"ב ח"א עמ' 305-6) "על פי המבואר בכתבי האר"י ז"ל שדורנו זה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ולכן כשם ש'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים', כך תהיה הגאולה מגלות זו האחרונה בשכר נשים צדקניות שבדורנו. מובן שההוספה בצניעות דנשי ובנות ישראל בזמן האחרון ממהרת ומזרזת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה שאז יהיה עולם חדש שמים חדשים וארץ חדשה ותורה חדשה מאיתי תצא".