בס"ד
בגדר בשר שנשחט קודם מתן תורה
* מתוך דברים שנאמרו בכינוס תורה בימי התשלומין דחג השבועות ה׳תשפ״ו, קינגסטון, ומתוך עיון בסוגיה בעת הכנת שיעור לתלמידי כיתה ב׳, ובזכותם.
בטעם המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות כתב בספר גאולת ישראל, שבשעת מתן תורה נצטוו ישראל על השחיטה, ומאחר שניתנה תורה בשבת לא יכלו לשחוט בשר חדש. לפי זה הוכרחו לאכול מאכלי חלב, וזכר לזה נוהגים כן בחג השבועות. עוד מבואר שם, שכליהם נאסרו משום הבשר שהיה מבושל בהם קודם מתן תורה.¹
אמנם בלקו״ש חי״ח מבואר, שאף קודם מתן תורה לא אכלו בני ישראל בשר נחירה, שהרי קיימו את התורה. אלא שהבשר שנשחט קודם מתן תורה נאסר לאחריה, מפני שהשוחטים עדיין לא היו בני זביחה. ומטעם זה לא יכלו להשתמש בכלים שבישלו בהם בשר קודם מתן תורה.²
ובשיחת יום ב׳ דחג השבועות תשי״ג דחה רבינו טעם זה, ובפרט את הסברה שבשר שנשחט קודם מתן תורה נעשה לאחריה כנבילה מפני שהשוחט לא היה בר זביחה. רבינו מבאר, שכיוון שבשעת השחיטה קודם מתן תורה היתה זו שחיטה כשרה, חל על הבשר דין בשר שחוטה, ואין השינוי שנתחדש לאחר מתן תורה יכול לעקור ממנו דין זה למפרע.³
והנה, על עצם הביאור שקודם מתן תורה לא היו בני ישראל בני זביחה, לכאורה יש לעיין. שהרי לשיטת רבי עקיבא, שפסק הרמב״ם כמותו, גם לאחר מתן תורה לא נצטוו בני ישראל במדבר על שחיטת חולין, והיה מותר להם בשר נחירה. ואם החסרון בשחיטה שקודם מתן תורה הוא שלא היתה שחיטת מצוה אלא מנהג בעלמא, במה נשתנה מי ששחט בשר חולין במדבר לאחר מתן תורה?⁴
לכאורה יש לבאר זאת בשלושה אופנים:
א. לאחר מתן תורה כבר היתה השחיטה בגדר מצוה מן התורה, אלא שבמדבר לא נתחייבו לשחוט בשר חולין, מפני שהותר להם בשר נחירה. נמצא, שהפטור לא הפקיע מהם את עצם השייכות למצוות שחיטה, ולכן היו בני זביחה. מה שאין כן קודם מתן תורה, שאז עדיין לא היתה בעולם מצות שחיטה בתורת ציווי, ושחיטתם היתה רק מפני שקיימו את התורה קודם שניתנה.
ב. גם במדבר היתה שחיטה של מצוה בבשר שלמים. ואף שלא היתה מצוה לשחוט בשר תאוה, מכל מקום, מי ששחט בהמה לשם שלמים קיים בכך מצות שחיטה, וממילא היה בגדר בר זביחה. לפי זה יש לומר שהבשר שנשחט במדבר בתורת שחיטה היה בשר שלמים, וכמ"ש הרמב"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים. ושחיטתו היתה שחיטה של מצוה, מה שאין כן הבשר שנשחט קודם מתן תורה, שנשחט על ידי מי שעדיין לא נצטווה במצות שחיטה.
ג. רעק"א מבאר שלאחר מתן תורה היתה הנחירה עצמה דרך הכשרתו של הבשר שהותרה על פי תורה. וממילא, לבשר שנחרוהו כדין היה דין בשר המותר על פי תורה, בדוגמת בשר שחוטה. מה שאין כן קודם מתן תורה, שמצד דיני התורה שלאחר מתן תורה היה לכל הבשר דין נבילה, ואפילו אם נשחט כהלכה, שהרי נשחט על ידי מי שאינו בר זביחה.
אמנם, לכאורה יש להקשות על דברי רבינו בשיחת תשי״ג מסוגיית הגמרא בחולין. הגמרא מסתפקת באברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ, אף שבשעת נחירתם היו מותרים. ופירש רש״י, שהספק הוא אם ההיתר שהיה להם בשעת הנחירה מועיל גם לאחר שנאסרה הנחירה. ולדברי רעק״א, שהנחירה לפני הכניסה לארץ מוציאה את הבשר מדין נבילה, מתחזקת השאלה עוד יותר: הרי הבשר לא היה בגדר נבילה, ואף על פי כן יש מקום לומר שייאסר לאחר שנשתנה הדין.⁵
וגם מדברי הרא״ש בסוגיה עולה, שיש לספק זה נפקא מינה אף במקום שנתחדש איסור על דבר שהיה כבר ביד האדם. וז״ל הרא״ש: ״כגון שרוצים בי״ד לאסור דבר א׳ . . . אם אסור מה שיש לו מאותו המין״. היינו, שאם נתחדש איסור על מין מסוים, יש לדון אם האיסור חל גם על מה שכבר היה ביד האדם קודם שנתחדש האיסור. נמצא, שלפי צד אחד בסוגייתנו יכול דין שנתחדש לאחר מכן לאסור דבר שהיה מותר קודם לכן. וכן פסק הרמ״א להלכה, יו״ד סי׳ רי״ח ס״ב, וז״ל: ״וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן״." ⁶
ולכאורה, לפי זה יש מקום להבין שגם בנדון דמתן תורה נאסר הבשר שנשחט קודם מתן תורה, אף שבשעת שחיטתו היתה זו שחיטה כשרה. ואם כן, מהו יסוד דברי רבינו שכיון ש״כבר חל עליו דין בשר שחוטה״, א"א שישתנה דינו?
אמנם, נראה שפשוט שאין כוונת רבינו לומר שכל איסורי תורה שהיו מותרים קודם מתן תורה נשארים מותרים אף לאחר מתן תורה.⁷
אלא נראה דשיש לחלק בין חלות איסור חדש על חפץ מכאן ולהבא, לבין שינוי למפרע בגדרו של המעשה שנעשה בו או של האדם שעשה אותו. באברי בשר נחירה אין צורך לומר שהנחירה שנעשתה במדבר נעשתה למפרע למעשה פסול. מעשה הנחירה ומציאותו נשארים כפי שהיו, אלא שהספק הוא אם האיסור שנתחדש בכניסה לארץ חל גם על בשר זה.
מה שאין כן בבשר שנשחט קודם מתן תורה, הטענה שהוא נאסר מפני שהשוחט לא היה בר זביחה מחייבת לומר שמעמדו של השוחט לאחר מתן תורה משנה למפרע את מעמדו בשעת השחיטה. ועל זה מבאר רבינו, שכיוון שבשעת השחיטה היתה זו שחיטה כשרה וחל על הבשר דין בשר שחוטה, אין לומר שלאחר מתן תורה נעשה השוחט כאילו לא היה בר זביחה בשעת השחיטה.
וזהו גם החילוק שמבאר רבינו בדמיונו לדין עדות. דנים את כשרותו של המעשה לפי גדרו בשעת עשייתו, ואין מה שנסתעף לאחר מכן משנה אותו למפרע. ודאי שדין חדש יכול לחול על דבר שכבר היה קיים, אך אין זה משנה למפרע את הגדר והמציאות שנקבעו בשעת המעשה.
וכבר כתב הנודע ביהודה, שהספק באברי בשר נחירה אינו ראיה לשאר איסורי התורה, מפני שאיסור בשר נחירה לא חל מיד אלא רק לאחר הכניסה לארץ.
ולפי זה אין מסוגיית אברי בשר נחירה ראיה לכך ששחיטה שהיתה כשרה בשעתה יכולה להיפסל למפרע. הסוגיה עוסקת בשאלה אם איסור חדש חל על חפץ קיים, ואילו דברי רבינו עוסקים בשלילת שינוי למפרע בגדר השוחט ובגדר השחיטה.
¹ ספר גאולת ישראל, בטעם אכילת מאכלי חלב בשבועות, וז״ל: ” … והנה קודם מ״ת היו ישראל מותרין בבשר נחירה, אבל כשניתנה תורה נאסרו בבשר נחירה כי נצטוו על מצות שחיטה … נמצא, כאשר בא יום ש״ק זה שקבלו בו בנ״י את התורה, אז כאשר קבלו את התורה פתאום נטרפו להם כל המאכלים שהכינו מער״ש, וגם כל הכלים שהיו להם מקדם כי היה בהם איסור בשר נחירה כי נצטוו על מצות שחיטה בשעת קבלת התורה ונאסר להם הכל. ולשחוט מחדש לא היה אפשר תיכף, כי אסור בשבת ונמצא אלא מה היו אוכלין בשבת זה, ע״כ בהכרח היו מוכרחין לאכול אז מאכלי חלב, וע״כ אנו נוהגין ג״כ לאכול מאכלי חלב בחג השבועות שהוא זמן ממתן תורתינו הקדושה והוא זכר למ״ת כנ״ל. והבין.” עכ״ל.
² לקו״ש חי״ח עמ׳ 365 ואילך, ובהערה 28. וראה גם אג״ק ח״כ עמ׳ רכ״ט. וכן כתוב בשער יששכר.
³ תו״מ ח״ח עמ׳ 210, וז״ל: “לכאורה הי׳ אפשר לומר שלאחרי מ״ת לא היו יכולים לאכול בשר ששחטו לפני מ״ת, דכיון שלפני מ״ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ״ת תהיה לאחר מ״ת כמו בשר שנשחט ע״י עכו״ם ששחיטתו נבילה, לפי שאינו בר זביחה. אבל באמת אי אפשר לומר כן, דכיון שלפני מ״ת היתה זו שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה, ובמילא, גם לאחרי מ״ת (שאז לא מהני שחיטה של זה שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מ״ת) שכבר חל עליו דין בשר שחוטה. ויש להביא דוגמא לדבר ממ״ש הצ״צ במאמר עדות (שכתבה בחיי אדמו״ר הזקן וכנראה היתה למראה עיניו) בנוגע להדעות שעדי גיטין וקידושין אין צריכים חקירה ודרישה כמו בדיני נפשות, אע״פ שאח״כ יבוא לדיני נפשות ממש", דכיון שעכשיו אין כאן דיני נפשות אין זה כדיני נפשות ממש, וכפי שמבאר בא' מתשובותיו, שאין אנו דנין הדבר אלא לפי מה שהוא עתה, ולא לפי מה שיהא נמשך ממנו א״כ כיון שבכאן הדין נותן כך, הנה כך הדין פסוק ע״פ תורה, יומשך מזה מה שיומשך.” עכ״ל. ובהמשך דבריו: “ומזה מובן גם בנדו״ד - שבשר שנשחט לפני מ״ת תהיה לעולם בשר שחוט … ואין אנו מתחשבים בהסתעפות הדבר לאחרי מ״ת שאז אין זו שחיטה של בר זביחה.” עכ״ל.
⁴ רמב״ם הלכות שחיטה פ״ד הי״ז: “כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים … אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.”
⁵ חולין יז, א: “בעי רבי ירמיה: אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו?” ופירש רש״י: “מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא”. וראה דברי רבינו עקיבא איגר על חולין יז, א, שמוכיח שהנחירה במדבר הוציאה את הבשר מדין נבילה, וז״ל: “הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר, דהרי כתיב ׳לא תאכלו נבילה׳. ותדע, שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה, אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה, רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה.”
⁶ ראה פסקי הרא״ש חולין פ״א, בסוגיא דחולין יז, א, וכן רמ״א יו״ד סי׳ רי״ח ס״ב. ויש להעיר שהרא"ש אינו מפרש כרעק״א. מכל מקום, אף לדבריו עולה מן הסוגיה שאיסור שנתחדש עשוי לעורר שאלה גם בנוגע לדבר שהיה ביד האדם קודם לכן. ועיין ט״ז שם, שחולק על פסק הרמ״א. ואולי יש לומר שלדעתו, מאחר שהסוגיה נשארה בתיקו והנידון הוא באיסור דרבנן, יש להקל, ואין לאסור מה שהיה בידם קודם לכן. אמנם משמעות דברי רבינו היא שטעמו אחר, שהרי מדמה את הדבר לדיני עדות ולדברי הצמח צדק, ומבאר שהטעם הוא מפני שדנים את הדבר כפי גדרו בשעתו, ולא לפי מה שיסתעף ממנו לאחר זמן.
⁷ ראה שו״ת נודע ביהודה מהדורא תניינא, יו״ד סי׳ ס״ד, וז״ל: “לא מיבעי לי׳ רק באיברי בשר נחירה דבשעה שנצטוו לא נאסרו בהם מיד רק לאחר זמן, משא״כ בדבר שנאסר מיד ודאי נאסר גם מה שהיה בידם מכבר ולכך לא מבע״ל בכל איסורים שנאסרו בשעת מתן תורה אם נאסרו במה שהיה בידם מקודם.”